הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו

"אני חייבת מתוק עם הקפה." "אני פשוט לא בנוי לאירובי." "אצלי זה אף פעם לא מחזיק."

נשמע מוכר? לכולנו יש משפטים כאלה. הם נשמעים כמו עובדות, אבל לרוב הם סיפור שסיפרנו לעצמנו כל כך הרבה פעמים, שהוא הפך לחלק מהזהות שלנו.

המוח שלנו בנוי לשים לב קודם למה שלא הצליח, ולחפש הוכחות למה שאנחנו כבר מאמינים בו. אם אני "מישהי שאין לה כוח רצון", המוח ימצא כל ערב את הרגע שמוכיח את זה, וידלג על עשרות ההחלטות הטובות שקיבלתי במהלך היום.

בקליניקה אני מתחילה כל פגישה, בלי יוצא מן הכלל, באותה שאלה: "ספרו לי לפחות 3 הצלחות שהיו לכם." זה לא רק נחמד לשמוע. ככה אנחנו מלמדים את המוח לאסוף הוכחות חדשות, ולבנות לאט לאט סיפור אחר.

ג'יימס קליר כותב בספר "הרגלים אטומיים" שכל פעולה שאנחנו עושים היא "קול" לטובת האדם שאנחנו רוצים להיות. לדבריו, השינוי האמיתי מתחיל כשמפסיקים לשאול "מה אני רוצה להשיג?" ומתחילים לשאול "מי אני רוצה להיות?". הוא נותן דוגמה של שני אנשים שמציעים להם סיגריה. הראשון עונה "לא תודה, אני מנסה להפסיק". השני עונה "לא תודה, אני לא מעשן". הראשון עדיין רואה את עצמו כמעשן שנלחם בעצמו. השני כבר אימץ זהות חדשה.

אנחנו לא צריכים להיות מושלמים כדי לשנות את הסיפור. אף אחד מאיתנו לא צריך את כל הקולות, רק את הרוב. כל ארוחה מאוזנת, כל אימון שהגעתם אליו גם כשלא היה כוח, כל פעם שעצרתם בשובע נעים, הם עוד קול לטובת הגרסה החדשה שלכם.

אז אני רוצה לאתגר אתכם החודש לזהות אמונה אחת כזו, משפט מוחלט שאתם אומרים לעצמכם, ולשאול בכנות אם זו עובדה או סיפור. אחר כך תכתבו לו גרסה חדשה, כמו "אני לומדת להנות מקפה גם בלי מתוק", ובסוף כל יום תשימו לב להחלטה קטנה אחת שהצביעה בעדה.

וככה באמת מצליחים גם לעשות שינוי אמיתי, עמוק, כזה שמחזיק לטווח הארוך.

מיכאלה.